יום ראשון, 4 במרץ 2012

מכתב לעצמי של שנה א'


שלום לך. אני כותב לך את זה רגע וחצי לפני שאני נפרד מויצו. אתה כרגע מתחיל דרך ארוכה מאד. יש יגידו ארוכה מדי. אני זוכר איך זה מרגיש ואני יודע שאתה בטח פוחד, אבל יותר מדי נלהב כדי לייחס לזה משמעות. זה בסדר. זה טבעי. גם אני פחדתי וניסיתי לכפר על זה עם התלהבות. הכל נראה חדש ומרתק ורציתי להשתלב ולקחת חלק ולהראות שאני יודע. אני יודע שאתה יודע. אבל אתה צריך ללמוד. אתה צריך ללמוד איך לדעת. איך להשתלב. איך להצליח. איך לנשום.

תנשום.

בעוד ארבע שנים, כשתיגש לפרוייקט הגמר, אתה תיאלץ להתמודד מעל הכל עם עצמך. אתה תתעמת עם שאלות שלא בטוח שבחנת אותם עד היום. שאלות לגבי עיצוב, לגבי הכישורים שלך, לגבי היכולות שלך, לגבי ארבע השנים האחרונות. אתה תתחיל להסתכל על הנושאים הללו בפרפורציה. אתה תתחיל להכניס דברים לפרופורציה. מעל הכל אתה תשאל את עצמך שלוש שאלות:

1. במה אני טוב?
2. מה מסקרן אותי?
3. מה מעניין אותי לדבר עליו?

שלוש שאלות פשוטות שמכילות עולמות שלמים. בשלוש השאלות האלה אתה תתמצת את היותך מעצב. הם נראות אולי פשטניות מדיי, אבל אם תיקח איתך את העומד מאחוריהן בארבע שנים הקרובות, הם הדברים שיעזרו לך לשמור על פרופורציות לאורך כל הדרך.

במה אני טוב? אילו תחומים בעיצוב מרגישים לי נוח? לאילו אני מתחבר? באילו תחומים אני שולט? איור? טיפוגרפיה? אולי דווקא עריכה וידאו? תלמד להסתכל ולעקוב כדי להכיר את היכולות האישיות שלך. הבן את המגבלות שלך ואת הכישורים שלך. ואז תנסה להבין איך שניהם נקשרים. בעבודה תתבסס על הדברים שאתה טוב בהם, על מה שאתה מרגיש שאתה שולט בו. תלמד את מה שאתה לא אבל תתבסס על מה שכן. אל תפעל בכוח היכן שאתה לא רק כדי להכיר את זה. גם כדי לחקור מערות לומדים קודם להשתמש בפנס. לנסות ולטעות זה חשוב אבל חשוב לנסות ולטעות כדי ללמוד.

מה מסקרן אותי? מה הייתי רוצה לחקור? במה הייתי רוצה להתנסות? לווא דווקא טכניקה חדשה. אולי דרך ביטוי חדשה? סגנון מחשבה? רפרנטים שעוד לא נגעתי בהם? עולם העיצוב מלא בעולמות תוכן שמחכים שתגלה אותם. כל פעם עולמות אחרים ייתקשרו לבריף. תמצא את אלה שמסקרנים אותך ואותם תחקור. מחקר לא מעניין הוא לא מחקר, אלא מטלה. ואני יודע שקשה לך עם מטלות, גם לי.

מה מעניין אותי לדבר עליו? איך אני יכול להכניס קצת עניין למטלה כדי שאני אהנה ממנה? בכל דבר ניתן למצוא עניין, רק חשוב לדעת להסתכל נכון. אל תנסה למצוא בכוח את המרשים ביותר או הגדול ביותר לתרגיל. הסיפור חשוב יותר מהאובייקט, הדימוי מעניין יותר מהפריט. אם הצלחת למצוא זווית מעניינת או גישה רעננה, לאף אחד לא יהיה אכפת שמדובר בפוסטר של הכסא שלך, סרטון שלך מכין פופקורן או במיתוג פסטיבל סביב השלולית במגרש החנייה של ויצו.

תנשום עוד קצת. התשובה הנכונה ברוב המקרים היא ג'.

תפחד, זה בסדר. אתה לא טוב בהכל וסביר להניח שחבריך לשכבה טובים יותר בדברים מסויימים. זה בסדר גמור. תלמד לעבוד איתם ביחד כדי לנצל את הראייה האחרת. תזכור להכניס לפרופורציות, הכל - קורסים, תרגילים, ביקורות, מרצים, חברים לכיתה. תעקוב אחר שלושת השאלות ותשתדל להתאים את המשמעות שלהן לעבודה. בסופו של דבר, אתה תעמוד לבדך אל מול השאלות הללו ומהם תרכיב את הפרוייקט שלך.

אתה עומד בפני דרך קשה מאד ומאתגרת. דרך שתוביל אותך לגבולות שלא ידעת עליהם ולאיזורים שלא ביקרת בהם. אתה תגלה על עצמך בארבע שנים הקרובות יותר ממה שגילית עד היום. אתה תבכה ואתה תצחק, אתה תיפול ואתה תקום, אתה תידרדר ואתה תרוץ למעלה, אתה תוריק דם ואתה תעמוד בגאווה. אם תזכור לעצור ולהסתכל מדי פעם אתה גם תבין את הדרך, ולאט לאט, צעד צעד אתה תגיע לסופה בראש מורם. אם גם תשכיל להפנים את שלוש השאלות הללו במהלך הדרך, אתה תעמוד ערב המפגש עם המנחה של פרוייקט הגמר ותגיד לעצמך שלוש מילים - אני מוכן להתחיל.

ממני, עצמך של שנה ד'.

יום שישי, 10 בפברואר 2012

עבור: מערכת העיתון כלכליסט


נושא: עזרה וייעוץ בפרוייקט הגמר במסגרת לימודי עיצוב גרפי



שלום לכולם.

שמי דדי כהן ואני סטודנט שנה רביעית לעיצוב גרפי במרכז האקדמי ויצו חיפה.
לאחרונה התחלנו לעבוד על פרוייקט הגמר של סיום הלימודים ורציתי לבקש את עזרתכם בעניין.

פרוייקט הגמר שלי עוסק בנושא הכלכלה, ומתמקד בערכים המופשטים של הנושא, כיצד הקיץ האחרון השפיע על המודעות לנושא וכמה אנשים לא יודעים על הכסף שלהם וכיצד מגדירים כסף כאשר הכלכלה מבוססת על מאגרי מידע וצגים אלקטרוני?

אשמח לקבל את עזרתכם כחלק מהמחקר ולהיפגש לפגישה מסודרת עם העוסקים במלאכה מתחומי הכלכלה והעיצוב במערכת העיתון על מנת לקבל את התמונה הכוללת בהתמודדות עם הנושא ופרוייקט מסוג זה.


בתודה מראש,


דדי כהן



[ עדכונים, בתקווה שיהיו, בהמשך ]

יום רביעי, 1 בפברואר 2012

100 מטר

אני דוחה את הכתיבה כבר כמה זמן. בפעם האחרונה נראה שפרץ כתיבה פשוט שטף את הדף וההתרגשות של בלוג חדש גברה על הכל. עכשיו אני מוצא את עצמי מנסח משהו בראש ושאני יושב לכתוב המילים נעלמות ואני בוהה מול המחשב ומנסה בכוח למצוא מילה או שתיים. שחושבים על זה, זה בדיוק כמו תהליך קבוע בתרגילים השונים. אתה חושב על משהו או מנסח לך רעיון לבריף/פוסטר/כפולה/אחר וברגע שאתה פותח את המחשב או המחברת אתה משרטט איזה קו וחצי ואז פשוט בוהה במסך או בדף ותוהה מה מפה? פתאום הרעיון לא נראה כזה מבריק...

אני דוחה את הכתיבה כי אני מרגיש שעדיין לא הכל קרה. אני דוחה את הכתיבה כי לא בטוח שאני רוצה להכיר במה שקרה. אני דוחה את הכתיבה כי שוב, אני לא מגיע לזה. שוב, לא הספקתי. ויש הו כל כך הרבה להספיק. קצת לוח זמנים - אנחנו עכשיו ערב ההגשה בפרסום, וכמה ימים לפני שבוע המוות - עיצוב ללא מחשב/תלת/ספר בחלוקה נאה - יום הגשה, יום לא.

בסופ"ש האחרון הגעתי להבנה מטרידה ומרגיעה. לטוב ולרע, ביום ראשון הקרוב, עת פג הדד-ליין להורדת הספר לכריכה, התקופה מסתיימת. הימים הנוספים עד להגשת הספר הם לפרוטוקול בלבד, סוג של הכנת השטח לשבועיים חופשה של אחרי. הישורת האחרונה זה כבר כאן. 13 שבועות סמסטר, 3 שבועות הגשות וישורת אחת.

לרוץ התחלתי באמת באזור גיל 14. באותה תקופה התאמנתי בהפועל רעננה והצטרפתי לקבוצת הליגה ולתוכנית האימונים בקיץ. את כל הקיץ בין כיתה ז' ל-ח' העברתי בפרדסים של בצרה (מושב ליד רעננה) או בחוף הים בהרצליה, בריצת שש, שבע ושמונה קילומטר, כולל מקצי ספרינטים, על החול הרך כמובן. בהתחלה זה היה סיוט ולא הצלחתי לעמוד בקצב. מיום ליום ראיתי שאני מצליח לשמור על היכולת ועד סוף הקיץ הריצות הפכו להיות דבר שבשגרה. בחטיבה צורפתי לנבחרת הריצה והשתתפתי בכמה וכמה תחרויות בתי ספר. בתחרויות היה עיקרון פשוט (ולגמרי לא סטיגמטי או גזעני) - תפוס לך אתיופי, רוץ אחריו ונסה להדביק אותו. זה אף פעם אגב לא עבד. כלומר, בקילומטר הראשון נגיד אולי כן, אבל לאחר מכן הוא היה ממשיך ואתה היית בעיקר קישוט.

בכיתה י' השתתפתי ביום הספורט השנתי בריצת 1500 מטר. הריצה סגרה את היום והייתה האירוע המרכזי. אני אפילו לא זוכר באיזה הקשר זה עלה, אני פשוט זוכר שהבנתי שרק המקום הראשון יזכה במדליה והשאר בתעודה. עכשיו, אולי זה חוש העקרב שלי, אולי זה חלום בהקיץ של נער בן 16, אולי זה פשוט היה רצון לסיפור האנדרדוג אבל משהו בפנים הודיע לי שאני הולך על כל הקופה, ריגרדלס למשקל האמונה שייחסתי לזה. באותה תקופה לא רצתי הרבה כמו שנתיים לפני, ידעתי שאני לא הכי מהיר בשכבה וגם לא בעל הכושר המפותח ביותר, להבדיל מכל י'1 - כיתת הספורט, אז איך לעזאזל זה יקרה? אגב, הבפנים שלי לא היה לבד. אחד האנשים היותר קרובים באותה תקופה דאג להזכיר לי את זה לאורך כל היום - "אתה תיקח את המדליה". ניב, אם אתה ממש במקרה קורא את זה - אז תודה רבה על שידעת להאמין בי בזמן שאני לא ידעתי.

בסופו של יום הגיעה הריצה. אף פעם לא הייתי טוב במעמדים כאלה, ביחד עם כולם. אתה תמיד צריך להוכיח את עצמך מול האחרים ולא מול עצמך. כלומר, אתה מבקש להוכיח את עצמך מול עצמך אבל המעמד תמיד יעמיד אותך מול האחרים. זה הרגע אגב, שהכיף מסתיים. שאני קורא את זה אני מתחיל להבין למה אני תמיד בלחץ מהגשות ולמה אני תמיד מאמין שאין לי כלום וההגשה גרועה. בלימודי עיצוב אי אפשר לנתק את עצמך מהסביבה ולהתמקד בקצב שלך. גם אם תנסה שלא, אתה תעמוד ביחס להתקדמות והעיצוב של החברים שלך לכיתה. אני פתאום מבין שההגשות הם כמו התחרויות או המשחקים בשבילי. כי כשאני לעצמי זה דבר אחד אבל שאני עם כולם אני חוזר אחורנית, לאותם מעמדים. כי אני מרוצה מההתקדמות שלי, אבל השופטים זה משהו אחר. עכשיו, למה דעת השופטים כל כך חשובה לי ומדוע ערך עצמי נמוך? או. זו כבר שאלה לפורומים אחרים.

יצאנו לדרך - 1500 מטר. באותה תקופה עמדתי על איזור ה- 5 דקות למרחק הזה וזה נראה לי די טוב. בריצה השתתפו פלוס מינוס 12 תלמידים ולאורך הריצה אני והמקום השלישי עשינו החלפות. הייתי במרחק די קצר מהמקום השני והראשון אבל לא יכולתי לצמצם יותר וידעתי שניסיון לצמצם יביא לאיבוד המרחק בגלל מאמץ. שנכנסנו לחלק האחרון של הריצה מעד המתמודד השני בריצה ונפל ביחד עם מי שהיה במקום השלישי. בגלל המעידה מצאתי את עצמי במרחק פחות מחצי מטר מהמקום הראשון, מאמץ קטן והובלתי. חישבתי את המרחק שנשאר לי והתחלתי להגביר קצב. הלחץ היה קשה, המאמץ היה אדיר ו- 300 מטר האחרונים היו אינטנסיביים. הייתי צריך להמשיך להגביר את הקצב משום שמי שהיה מאחורי התחיל לצמצם את הפער ומהר. שנכנסנו למאה המטרים האחרונים כבר הרגשתי את הנשימות שלו כמה מאיות שנייה מאחוריי על העורף.

הגוף כאב אבל הראש היה ממוקד והדם זרם בעורקים. מה שכולם כולל אני פנימי עצמי אמרו לי פתאום נראה ממשי. פתאום המדליה בשקל שחיכתה בסוף סימלה לי כל כך הרבה. היא סימלה לא לוותר, היא סימלה נחישות, היא סימלה לי שאני יכול, שאני שווה בין שווים. מעבר למדליה, זו הייתי הוכחה לכך כשאפשר להשיג את המטרה. לאורך כל הריצה לא וויתרתי, לא ניסיתי לרוץ מהר מדי, ופעלתי כפי שידעתי, לא יותר ולא פחות. מאה המטרים נראו פתאום ממשיים. הרמתי ראש וראיתי את כל מי הקהל עומד לצד המורה לספורט שהחזיקה את הפתקים למקומות הראשונים. מתחתי הגב, יישרתי מבט, נתתי ספרינט, עברתי את קוו הסיום וצנחתי על הדשא, מחזיק ביד מורמת את הפתק - מקום 1.

חשבתי על הסיפור הזה במהלך הסופ"ש. הבנתי שמה שנשאר זה השבוע הזה. הגענו למאה מטרים האחרונים. אני כבר מזמן לא בן 16, הכושר שהיה פעם איננו והריצה כבר לא בין היכולות של כיום. אבל הרעב נשאר. לווא דווקא לחומריות של מדליה או של פרס אחר. אלא יותר לרעיון שמאחורי הריצה. שאם אני אתקדם בקצב שלי, בלי לפזול יותר מדיי לצדדים ואתן את הכל ברגע הנכון אז ההצלחה תגיע.

במאה האחרונים נותנים את כל היכולת, גם אם כואב ועייף, גם אם לחוץ ורעב. וסטודנטים לעיצוב תמיד כואבים ועייפים ולחוצים ולרוב גם רעבים. עוד 100 מטרים זה מסתיים אנשים, ואז נעמוד בגאון ונגיד - עשינו את זה!


יום שלישי, 24 בינואר 2012

מתפרפרים



השבוע הזה נמצא רק ביומו השלישי וכבר מרגיש עמוס מדי. בימים הקרובים אני מקווה להתחיל לכתוב באופן שוטף, לא רק על הפרוייקט. קשה לי פשוט לכתוב רק לשם לכתוב, אחרת אני מרגיש שזה יוצא מאולץ.....


בינתיים יש ניסיון נוסף לפוסטר של החרגול, ויש גם פרפר!








מה דעתכם? הגיבו!




הסדרה מתחילה להתהוות ויש כבר רעיון לסדרת פוסטרים נוספת.
בסוף לא אני אגיע לפרוייקט בכלל......

יום שני, 23 בינואר 2012

פעילות

גיא (סטודנט משנה א') פנה אליי היום ואמר לי שאין מספיק פעילות בבלוג אז לקחתי לתשומת ליבי.

הרי מקבץ סרטוני אתלטיקה מהאוליפיאדה.







גיא, במיוחד בשבילך.

יום שישי, 20 בינואר 2012

ניסוי כלים








רציתי לבדוק הוספה של תמונה בבלוג. אז עשיתי פוסטר.

נראה לי נכון להשתמש בחרגול.





*אם כבר פוסטר, אולי כבר סידרה?

יום חמישי, 19 בינואר 2012

במילה אחת - נאצים

ובשתי מילים - לא נאצים.

קשה לשבת מאוחר בלילה, חצי מתעפץ ולנסות לסכם את היום ההזוי הזה, שהתחיל עוד שלשום, אבל אני חייב. אחרת אני לא אכתוב מחר, וגם אם כן, זה לא יהיה שוטף ואוטנטי.

את תיקיית "פרוייקט גמר" פתחתי ברכבת, בלי הרבה מחשבה. רציתי לשמור את קובץ אינדיזיין (מעתה יקרא אינדי) של הבריף והייתי צריך מיקום. ניסיתי לא לעשות מהנושא טקס, כדי שבמקום כל שהוא בפנים, לא הכל יתחרפן כל פעם שאני אגש לעבוד על הפרוייקט. זה החזיק מעמד בדיוק עד היום, שמהבוקר הייתי בחרדה מהועדה.

כבר כמה ימים שאני מתכוון לפתוח את הבלוג הזה. יותר נכון, להחזיר לתמונה בלוג מקורי, שנפתח עוד שלמדתי באילת ונזנח מאז (אירוניה - הבלוג נפתח בזמנו על מנת ללוות את התהליך שלי בניסיון להתקבל לויצו). בכל אופן, המחשבה רצה בראש כבר כמה זמן, הרבה בעקבות השראה מבלוג דומה של אודין שדמי. ידידה טובה, בעלת עצה ומעצבת מוכשרת בפני עצמה.

הכוונה הייתה לפתוח אותו מוקדם יותר ובכך גם ללוות את הימים שלפני. הימים שבהם מתגבשים כל הרעינות, המחשבות והתובנות מהקיץ, מהסמסטר ומהתקופה האחרונה. על תהליך הבנייה, ההתייעצות, הלבטים והסינון שבסופו של דבר הולידו את ארבעת ההצעות שהונחו על שולחן הועדה. אבל לא הספקתי או שלא הגעתי לזה. זה יחזור הקטע הזה של לא להגיע לדברים. או לתכנן הרבה ולהספיק מעט. זה קורה לי המון, ככה זה שיש לך הפרעות קשב ותיכנון זמן לקוי. מאד. אבל זה כבר לפוסטים מתקדמים שסביר להניח שיתחילו ב- "ההההההאאא! לא הספקתי!"

אני אחזור כנראה בהמשך אל אותם ימים של מחשבה. כרגע, נחזור להיום בבוקר, אחרי שלילה קודם סגרתי את הבריף. חשבתי עם עצמי חזק והחלטתי שאני משאיר בחוץ את הנאצים, את הקניון ואת מיפוי השייכות. זה לא שלא אהבתי אותם, פשוט הגעתי למסקנה שבסופו של דבר לא אוכל להגן עליהם. והפעם, רציתי לא להסתבך כבר על ההתחלה, כמו שקרא לי לא מעט בשנותיי בויצו.

עד כמה שניסיתי שלא לדאוג זה לא עבד. דאגתי, פחדתי, נלחצתי. הייתי בטוח שההצעות לא טובות, לא נכונות, לא מספיקות ועוד כל מיני לא "ות" למיניהן. ב- 12:30 התייצבתי בויצו. ב- 18:00 נכנסתי. שוב סגרתי את הרשימה. יש משהו נחמד בלהיות אחרון חביב. סוג של הרגשת שיחרור מצד הנוכחים, שיודעים שאפשר להתרווח ולדבר כי אין אחרים. זה גם נוח כי אתה מגיע אחרי שכבר כולם דיברו וזה עוזר לקבל מידע על איך מתנהלים דברים, כמו גם שיש לך אפשרות לאפקט ההפתעה בכך שתביא משהו מרענן אחרי שכולם דיברו.

אני לא יודע אם זה מה שהיה. אני יודע שהיה לא מלחיץ כמו חשבתי שיהיה. אני יודע שישבתי שם ודיברתי, קצת בחשש וקצת במחשבה מהירה במקום במסודרת (גאד דמיט, שונא שהראש שלי לא מסתכרן עם הדיבור). אבל גם דיברתי כמו מי שעשה שיעורי בית ויודע להגדיר את הכיוון. לא את הדרך ובטח לא התוצאה. את הכיוון. כל השאר, כך אומרים, יגיע לבד.

דיברנו על שפת רחוב, עיצוב עירוני מודרני, שילוט חנויות ונוסטלגיה. טענתי ששווה לנסות להכניס את השלטים לגריד ומערכת חוקים עיצובים. ירון (שין, כן?) טען שזה גובל בפאשיזם. אני רק חייכתי ועניתי לו שהוא אומר פאשיזם ואני אומר סדר. ואז דיברנו על הכלכלה ואיך דברים השתנו בקיץ האחרון וכמה אנשים לא יודעים על הכסף שלהם ואיך לעזאזל מגדירים כסף כאשר הכלכלה מבוססת על מאגרי מידע וצגים אלקטרוני?

בסופו של דבר ירון אמר שמעניין אותו (אם זה מעניין אותו זה אומר שהוא ירצה להנחות את זה? מחשבות אופטימות...) לראות את הדיאלוג בין הקונספט של איפה הכסף? לבין הפרטיקה של הנה הכסף. יצאנו עם המלצה ואישור לחקור את הנושא של הכלכלה החדשה ואני ניסחתי לעצמי כיוון ומטרה.

הכיוון: מצד אחד אני אנסה להביע ערכים מופשטים בדימויים מוחשיים כדי לנסות ולתת ביטוי ממשי לכסף שלא באמת קיים. מהצד השני אני אנסה לפשט מונחים מעולם הכלכלה לכדי אלמנטים וביטויים גרפים בסיסיים, כדי להסביר בצורה פשוטה מאד את המונחים ואיך השיטות הכלכליות השונות עובדות.

המטרה: ספר מונחים בכלכלה ומיפוי שיטות המבוסס כולו על צורות וצבע. אם גם הרעיון הראשון ייתפתח לכדי תצוגה מצד עצמו - אדרבה.

אני עוצר ומסתכל ורואה שניסחתי לעצמי בריף, הגדרתי מטרה וקבעתי כיוון. אפילו הגדרתי לעצמי את היעד לשלב הבא - המפגש עם המנחה - סקיצות לביטוי מוחשי ואנסה להביע 10 מושגים בכלכלה. ניסוח בריף, מטרה וכיוון? זהירות, אני עוד עלול להתנהג כמו מעצב חס וחלילה. עוד מעט אני אעמוד בהגשת ביניים ומשם לתערוכה המרחק קצר. ווואו, הרבה מאד בשביל גרסהופר.

ייקח לי זמן להבין אבל אני מתחיל לקלוט שיש לי נושא וכיוון לפרוייקט הגמר, וזה לא מעט בכלל. עכשיו נשאר רק לצעוד צעד צעד בדרך לתוצאה הסופית. לא לרוץ (בינתיים) ובעיקר לפקוח עיניים. טלי אומרת שכדאי לבדוק במילון מה זה מופשט. המילון נראה לי מקום נהדר להתחיל בו. מילכה צודקת.

מבחינתי הפרוייקט יצא לדרך. וכך גם הבלוג הזה. מבטיח לנסות לעדכן ולהעלות רשומות, שיעסקו בפרוייקט או במחשבות שלי, או גם וגם. כפי שהוכחתי ברשומה הזאת, שיש על מה לכתוב אז הכתיבה זורמת. נזכרתי כמה אני אוהב לכתוב ואיך הבלוג הזה הוא תהליך נהדר של פידבק עצמי, כללי ופסק זמן לחשיבה וסיכום.

זהו, אני מניח שהתחלנו, אפשר להתחיל לערבב את הצבע לכנפיים.