לרוץ התחלתי באמת באזור גיל 14. באותה תקופה התאמנתי בהפועל רעננה והצטרפתי לקבוצת הליגה ולתוכנית האימונים בקיץ. את כל הקיץ בין כיתה ז' ל-ח' העברתי בפרדסים של בצרה (מושב ליד רעננה) או בחוף הים בהרצליה, בריצת שש, שבע ושמונה קילומטר, כולל מקצי ספרינטים, על החול הרך כמובן. בהתחלה זה היה סיוט ולא הצלחתי לעמוד בקצב. מיום ליום ראיתי שאני מצליח לשמור על היכולת ועד סוף הקיץ הריצות הפכו להיות דבר שבשגרה. בחטיבה צורפתי לנבחרת הריצה והשתתפתי בכמה וכמה תחרויות בתי ספר. בתחרויות היה עיקרון פשוט (ולגמרי לא סטיגמטי או גזעני) - תפוס לך אתיופי, רוץ אחריו ונסה להדביק אותו. זה אף פעם אגב לא עבד. כלומר, בקילומטר הראשון נגיד אולי כן, אבל לאחר מכן הוא היה ממשיך ואתה היית בעיקר קישוט.
בכיתה י' השתתפתי ביום הספורט השנתי בריצת 1500 מטר. הריצה סגרה את היום והייתה האירוע המרכזי. אני אפילו לא זוכר באיזה הקשר זה עלה, אני פשוט זוכר שהבנתי שרק המקום הראשון יזכה במדליה והשאר בתעודה. עכשיו, אולי זה חוש העקרב שלי, אולי זה חלום בהקיץ של נער בן 16, אולי זה פשוט היה רצון לסיפור האנדרדוג אבל משהו בפנים הודיע לי שאני הולך על כל הקופה, ריגרדלס למשקל האמונה שייחסתי לזה. באותה תקופה לא רצתי הרבה כמו שנתיים לפני, ידעתי שאני לא הכי מהיר בשכבה וגם לא בעל הכושר המפותח ביותר, להבדיל מכל י'1 - כיתת הספורט, אז איך לעזאזל זה יקרה? אגב, הבפנים שלי לא היה לבד. אחד האנשים היותר קרובים באותה תקופה דאג להזכיר לי את זה לאורך כל היום - "אתה תיקח את המדליה". ניב, אם אתה ממש במקרה קורא את זה - אז תודה רבה על שידעת להאמין בי בזמן שאני לא ידעתי.
בסופו של יום הגיעה הריצה. אף פעם לא הייתי טוב במעמדים כאלה, ביחד עם כולם. אתה תמיד צריך להוכיח את עצמך מול האחרים ולא מול עצמך. כלומר, אתה מבקש להוכיח את עצמך מול עצמך אבל המעמד תמיד יעמיד אותך מול האחרים. זה הרגע אגב, שהכיף מסתיים. שאני קורא את זה אני מתחיל להבין למה אני תמיד בלחץ מהגשות ולמה אני תמיד מאמין שאין לי כלום וההגשה גרועה. בלימודי עיצוב אי אפשר לנתק את עצמך מהסביבה ולהתמקד בקצב שלך. גם אם תנסה שלא, אתה תעמוד ביחס להתקדמות והעיצוב של החברים שלך לכיתה. אני פתאום מבין שההגשות הם כמו התחרויות או המשחקים בשבילי. כי כשאני לעצמי זה דבר אחד אבל שאני עם כולם אני חוזר אחורנית, לאותם מעמדים. כי אני מרוצה מההתקדמות שלי, אבל השופטים זה משהו אחר. עכשיו, למה דעת השופטים כל כך חשובה לי ומדוע ערך עצמי נמוך? או. זו כבר שאלה לפורומים אחרים.
יצאנו לדרך - 1500 מטר. באותה תקופה עמדתי על איזור ה- 5 דקות למרחק הזה וזה נראה לי די טוב. בריצה השתתפו פלוס מינוס 12 תלמידים ולאורך הריצה אני והמקום השלישי עשינו החלפות. הייתי במרחק די קצר מהמקום השני והראשון אבל לא יכולתי לצמצם יותר וידעתי שניסיון לצמצם יביא לאיבוד המרחק בגלל מאמץ. שנכנסנו לחלק האחרון של הריצה מעד המתמודד השני בריצה ונפל ביחד עם מי שהיה במקום השלישי. בגלל המעידה מצאתי את עצמי במרחק פחות מחצי מטר מהמקום הראשון, מאמץ קטן והובלתי. חישבתי את המרחק שנשאר לי והתחלתי להגביר קצב. הלחץ היה קשה, המאמץ היה אדיר ו- 300 מטר האחרונים היו אינטנסיביים. הייתי צריך להמשיך להגביר את הקצב משום שמי שהיה מאחורי התחיל לצמצם את הפער ומהר. שנכנסנו למאה המטרים האחרונים כבר הרגשתי את הנשימות שלו כמה מאיות שנייה מאחוריי על העורף.
הגוף כאב אבל הראש היה ממוקד והדם זרם בעורקים. מה שכולם כולל אני פנימי עצמי אמרו לי פתאום נראה ממשי. פתאום המדליה בשקל שחיכתה בסוף סימלה לי כל כך הרבה. היא סימלה לא לוותר, היא סימלה נחישות, היא סימלה לי שאני יכול, שאני שווה בין שווים. מעבר למדליה, זו הייתי הוכחה לכך כשאפשר להשיג את המטרה. לאורך כל הריצה לא וויתרתי, לא ניסיתי לרוץ מהר מדי, ופעלתי כפי שידעתי, לא יותר ולא פחות. מאה המטרים נראו פתאום ממשיים. הרמתי ראש וראיתי את כל מי הקהל עומד לצד המורה לספורט שהחזיקה את הפתקים למקומות הראשונים. מתחתי הגב, יישרתי מבט, נתתי ספרינט, עברתי את קוו הסיום וצנחתי על הדשא, מחזיק ביד מורמת את הפתק - מקום 1.
חשבתי על הסיפור הזה במהלך הסופ"ש. הבנתי שמה שנשאר זה השבוע הזה. הגענו למאה מטרים האחרונים. אני כבר מזמן לא בן 16, הכושר שהיה פעם איננו והריצה כבר לא בין היכולות של כיום. אבל הרעב נשאר. לווא דווקא לחומריות של מדליה או של פרס אחר. אלא יותר לרעיון שמאחורי הריצה. שאם אני אתקדם בקצב שלי, בלי לפזול יותר מדיי לצדדים ואתן את הכל ברגע הנכון אז ההצלחה תגיע.
במאה האחרונים נותנים את כל היכולת, גם אם כואב ועייף, גם אם לחוץ ורעב. וסטודנטים לעיצוב תמיד כואבים ועייפים ולחוצים ולרוב גם רעבים. עוד 100 מטרים זה מסתיים אנשים, ואז נעמוד בגאון ונגיד - עשינו את זה!
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה