במילה אחת - נאצים

ובשתי מילים - לא נאצים.

קשה לשבת מאוחר בלילה, חצי מתעפץ ולנסות לסכם את היום ההזוי הזה, שהתחיל עוד שלשום, אבל אני חייב. אחרת אני לא אכתוב מחר, וגם אם כן, זה לא יהיה שוטף ואוטנטי.

את תיקיית "פרוייקט גמר" פתחתי ברכבת, בלי הרבה מחשבה. רציתי לשמור את קובץ אינדיזיין (מעתה יקרא אינדי) של הבריף והייתי צריך מיקום. ניסיתי לא לעשות מהנושא טקס, כדי שבמקום כל שהוא בפנים, לא הכל יתחרפן כל פעם שאני אגש לעבוד על הפרוייקט. זה החזיק מעמד בדיוק עד היום, שמהבוקר הייתי בחרדה מהועדה.

כבר כמה ימים שאני מתכוון לפתוח את הבלוג הזה. יותר נכון, להחזיר לתמונה בלוג מקורי, שנפתח עוד שלמדתי באילת ונזנח מאז (אירוניה - הבלוג נפתח בזמנו על מנת ללוות את התהליך שלי בניסיון להתקבל לויצו). בכל אופן, המחשבה רצה בראש כבר כמה זמן, הרבה בעקבות השראה מבלוג דומה של אודין שדמי. ידידה טובה, בעלת עצה ומעצבת מוכשרת בפני עצמה.

הכוונה הייתה לפתוח אותו מוקדם יותר ובכך גם ללוות את הימים שלפני. הימים שבהם מתגבשים כל הרעינות, המחשבות והתובנות מהקיץ, מהסמסטר ומהתקופה האחרונה. על תהליך הבנייה, ההתייעצות, הלבטים והסינון שבסופו של דבר הולידו את ארבעת ההצעות שהונחו על שולחן הועדה. אבל לא הספקתי או שלא הגעתי לזה. זה יחזור הקטע הזה של לא להגיע לדברים. או לתכנן הרבה ולהספיק מעט. זה קורה לי המון, ככה זה שיש לך הפרעות קשב ותיכנון זמן לקוי. מאד. אבל זה כבר לפוסטים מתקדמים שסביר להניח שיתחילו ב- "ההההההאאא! לא הספקתי!"

אני אחזור כנראה בהמשך אל אותם ימים של מחשבה. כרגע, נחזור להיום בבוקר, אחרי שלילה קודם סגרתי את הבריף. חשבתי עם עצמי חזק והחלטתי שאני משאיר בחוץ את הנאצים, את הקניון ואת מיפוי השייכות. זה לא שלא אהבתי אותם, פשוט הגעתי למסקנה שבסופו של דבר לא אוכל להגן עליהם. והפעם, רציתי לא להסתבך כבר על ההתחלה, כמו שקרא לי לא מעט בשנותיי בויצו.

עד כמה שניסיתי שלא לדאוג זה לא עבד. דאגתי, פחדתי, נלחצתי. הייתי בטוח שההצעות לא טובות, לא נכונות, לא מספיקות ועוד כל מיני לא "ות" למיניהן. ב- 12:30 התייצבתי בויצו. ב- 18:00 נכנסתי. שוב סגרתי את הרשימה. יש משהו נחמד בלהיות אחרון חביב. סוג של הרגשת שיחרור מצד הנוכחים, שיודעים שאפשר להתרווח ולדבר כי אין אחרים. זה גם נוח כי אתה מגיע אחרי שכבר כולם דיברו וזה עוזר לקבל מידע על איך מתנהלים דברים, כמו גם שיש לך אפשרות לאפקט ההפתעה בכך שתביא משהו מרענן אחרי שכולם דיברו.

אני לא יודע אם זה מה שהיה. אני יודע שהיה לא מלחיץ כמו חשבתי שיהיה. אני יודע שישבתי שם ודיברתי, קצת בחשש וקצת במחשבה מהירה במקום במסודרת (גאד דמיט, שונא שהראש שלי לא מסתכרן עם הדיבור). אבל גם דיברתי כמו מי שעשה שיעורי בית ויודע להגדיר את הכיוון. לא את הדרך ובטח לא התוצאה. את הכיוון. כל השאר, כך אומרים, יגיע לבד.

דיברנו על שפת רחוב, עיצוב עירוני מודרני, שילוט חנויות ונוסטלגיה. טענתי ששווה לנסות להכניס את השלטים לגריד ומערכת חוקים עיצובים. ירון (שין, כן?) טען שזה גובל בפאשיזם. אני רק חייכתי ועניתי לו שהוא אומר פאשיזם ואני אומר סדר. ואז דיברנו על הכלכלה ואיך דברים השתנו בקיץ האחרון וכמה אנשים לא יודעים על הכסף שלהם ואיך לעזאזל מגדירים כסף כאשר הכלכלה מבוססת על מאגרי מידע וצגים אלקטרוני?

בסופו של דבר ירון אמר שמעניין אותו (אם זה מעניין אותו זה אומר שהוא ירצה להנחות את זה? מחשבות אופטימות...) לראות את הדיאלוג בין הקונספט של איפה הכסף? לבין הפרטיקה של הנה הכסף. יצאנו עם המלצה ואישור לחקור את הנושא של הכלכלה החדשה ואני ניסחתי לעצמי כיוון ומטרה.

הכיוון: מצד אחד אני אנסה להביע ערכים מופשטים בדימויים מוחשיים כדי לנסות ולתת ביטוי ממשי לכסף שלא באמת קיים. מהצד השני אני אנסה לפשט מונחים מעולם הכלכלה לכדי אלמנטים וביטויים גרפים בסיסיים, כדי להסביר בצורה פשוטה מאד את המונחים ואיך השיטות הכלכליות השונות עובדות.

המטרה: ספר מונחים בכלכלה ומיפוי שיטות המבוסס כולו על צורות וצבע. אם גם הרעיון הראשון ייתפתח לכדי תצוגה מצד עצמו - אדרבה.

אני עוצר ומסתכל ורואה שניסחתי לעצמי בריף, הגדרתי מטרה וקבעתי כיוון. אפילו הגדרתי לעצמי את היעד לשלב הבא - המפגש עם המנחה - סקיצות לביטוי מוחשי ואנסה להביע 10 מושגים בכלכלה. ניסוח בריף, מטרה וכיוון? זהירות, אני עוד עלול להתנהג כמו מעצב חס וחלילה. עוד מעט אני אעמוד בהגשת ביניים ומשם לתערוכה המרחק קצר. ווואו, הרבה מאד בשביל גרסהופר.

ייקח לי זמן להבין אבל אני מתחיל לקלוט שיש לי נושא וכיוון לפרוייקט הגמר, וזה לא מעט בכלל. עכשיו נשאר רק לצעוד צעד צעד בדרך לתוצאה הסופית. לא לרוץ (בינתיים) ובעיקר לפקוח עיניים. טלי אומרת שכדאי לבדוק במילון מה זה מופשט. המילון נראה לי מקום נהדר להתחיל בו. מילכה צודקת.

מבחינתי הפרוייקט יצא לדרך. וכך גם הבלוג הזה. מבטיח לנסות לעדכן ולהעלות רשומות, שיעסקו בפרוייקט או במחשבות שלי, או גם וגם. כפי שהוכחתי ברשומה הזאת, שיש על מה לכתוב אז הכתיבה זורמת. נזכרתי כמה אני אוהב לכתוב ואיך הבלוג הזה הוא תהליך נהדר של פידבק עצמי, כללי ופסק זמן לחשיבה וסיכום.

זהו, אני מניח שהתחלנו, אפשר להתחיל לערבב את הצבע לכנפיים.